שלום לחברים של האחיות פת,
ביום כיפור אנחנו רגילים לחשוב על הדברים שעשינו:
המילים שאמרנו, הפעמים שפגענו, המקומות שבהם יכולנו לנהוג אחרת.
אבל יש גם דברים שלא עשינו, דווקא מפני שהיינו בטוחים שיש לנו עוד זמן.
ועם אחים ואחיות זה קורה הרבה.
אנחנו מניחים שהם תמיד יהיו שם.
בחגים, בקבוצה המשפחתית, סביב השולחן, כשנצטרך לקבל החלטות לגבי ההורים, ובעוד עשרים או שלושים שנה, כשנרצה להיזכר יחד בדברים שאף אחד אחר בעולם כבר לא יזכור איתנו.
זה קשר שאפשר להזניח במשך שנים ועדיין להרגיש שהוא מובן מאליו.
לא מתקשרים, כי נדבר כבר בחג.
לא שואלים באמת מה שלומם, כי אנחנו הרי משפחה.
לא מטפלים בכעס ישן, כי מתישהו זה יעבור.
לא אומרים כמה הם חשובים לנו, כי הם אמורים לדעת.
לאחרונה עמדנו על הבמה בכנס הלונג׳ביטי ודיברנו על הקשר בין אחים ואחיות לבריאות ולאריכות חיים.
ביקשנו מהקהל להרים יד אם הם יודעים אילו מחלות יש להורים שלהם.
כמעט כל הידיים התרוממו.
אחר כך שאלנו מי יודע אילו בדיקות רפואיות האחים שלהם עברו לאחרונה.
הפעם התרוממו הרבה פחות ידיים.
וזה מעניין, כי האחים והאחיות שלנו חולקים איתנו לא רק ילדות, אלא גם גנטיקה, היסטוריה משפחתית ולעיתים תנאי חיים מוקדמים. מידע שמתגלה אצל אח או אחות עשוי להיות רלוונטי גם לבריאות שלנו.
אבל אחרי ההרצאה ניגש אלינו איש כבן שבעים וסיפר לנו משהו שלא הופיע באף שקף.
השנה הוא איבד במפתיע את אחיו היחיד.
בשנים האחרונות הם כמעט לא דיברו.
היו להם חיים נפרדים, כל אחד בענייניו. ורק אחרי שאחיו נפטר, הוא אמר,
הוא הבין עד כמה הוא חסר לו.
הסיפור שלו נשאר איתנו.
כי אחים הם הרבה יותר ממטען גנטי משותף או רשת ביטחון לשעת משבר.
הם עדים לחיים שלנו.
הם זוכרים מי היינו לפני בני הזוג, לפני הילדים,
לפני הקריירה ולפני שלמדנו להציג לעולם גרסה קצת יותר מסודרת של עצמנו.
הם מחזיקים פרקים בסיפור שלנו שאף אחד אחר לא היה שם כדי לראות.
ודווקא בגלל שהקשר הזה כל כך ותיק, קל להשאיר אותו על “תחזוקה אוטומטית”.
יום כיפור מזמין אותנו לחשבון נפש גם על זה:
על הקרבה שדחינו.
על הסקרנות שאיבדנו.
על הפעמים שבהן המשכנו לראות באח או באחות שלנו את הילד או הילדה שהכרנו בבית, ולא עצרנו להכיר את האדם שהם היום.
אבל חשבון נפש לא חייב להישאר במקום של אשמה. הוא יכול להיות גם הזדמנות.
לא צריך לפתור עכשיו שנים של משקעים, ולא חייבים לפתוח את כל מה שכואב.
לפעמים אפשר פשוט להתחיל מחדש בסקרנות קטנה:
להתקשר, לשאול שאלה שלא שאלנו מזמן, לספר משהו שלא סיפרנו, או להזכיר להם שהם חשובים לנו.
כי אריכות ימים היא לא רק כמה שנים נחיה.
היא גם אילו קשרים ילוו אותנו בשנים האלה.
אז השנה, לצד כל הדברים שעליהם נבקש סליחה,
אפשר לעצור לרגע מול ההנחה השקטה הזאת:
על חטא שחטאנו בהנחה שהם תמיד יהיו שם.
ולהחליף אותה במשהו קצת אחר:
כל עוד הם כאן, יש לנו הזדמנות להיות קצת יותר שם גם בשבילם.
בהרצאה שלנו בכנס הלונג׳ביטי דיברנו על האחים והאחיות שלנו כעל ההון הבריאותי והאנושי ששכחנו שיש לנו, ועל הסיבות שכדאי להשקיע בקשר הזה הרבה לפני שמגיע משבר.
לצפייה בהרצאה:
על יחסי אחים והארכת חיים: נטע פת בכנס הלונג׳ביטי 2026
גמר חתימה טובה,
אבישג, נטע וחמוטל
האחיות פת
*כדי שהמיילים שלנו לא ילכו לאיבוד, חפשו את ההודעה הראשונה מאיתנו ב”עדכונים” או ב”קידומי מכירות”, העבירו אותה ל”ראשי” והוסיפו אותנו לאנשי הקשר.