→ לכל הפוסטים

ניוזלטר שבוע 8 | הפיל של השוויון

הפיל של השוויון: האם "אותו הדבר" הוא באמת הוגן?

שלום לחברים של האחיות פת,

אחרי שעסקנו בכסף, בטיפול בהורים המבוגרים ובגבולות,

אנחנו מגיעות אל הפיל האחרון בסדרה הזו: המרדף אחרי השוויון.

השאלה מי קיבל יותר, מי קיבל פחות, והאם אותו הדבר הוא באמת הדבר ההוגן.

זה מתחיל עוד בילדות

כולנו מכירים את הרגעים האלה:

לספור כמה עוגיות כל אחד קיבל,

לבדוק אם חתכו את העוגה בדיוק שווה בשווה,

או לדרוש שלכולם יהיה אותו הדבר כדי שאף אחד לא ירגיש מקופח.

לפעמים זה אפילו נראה כמו אידיאל הורי: להיות הורה צודק פירושו לחלק בדיוק שווה.

אבל כמו שד״ר אבידן מילבסקי מסביר בפרק הפודקאסט שלנו,

החיים המשפחתיים לא באמת עובדים כך.

הרי לא הגיוני לקנות נעליים חדשות לכל הילדים רק כי לאח אחד הן כבר קטנות,

להשאיר את כל הילדים בבית כי ילד אחד חולה,

או שילד בן 6 ומתבגר בן 14 יקבלו בדיוק אותה כמות עוגיות, רק בשם השוויון.

כשהשוויון משנה צורה

העניין הוא שהפיל הזה לא נשאר בילדות. הוא פשוט משנה צורה.

בבגרות הוא מופיע כשאנחנו בודקים כמה שעות אמא נמצאת אצל אחותי לעומת אצלי,

מי קיבל יותר עזרה בחתונה,

מי קיבל תמיכה גדולה יותר בתקופה קשה,

או אצל מי ההורים נוכחים יותר.

פתאום השוויון כבר לא נמדד בעוגיות אלא בזמן, בכסף, בתשומת לב, בזמינות רגשית, בנוכחות.

המלכודת של המדידה המדוקדקת

המדידה המדוקדקת הזאת, הניסיון לייצר שוויון מתמטי מוחלט, לא רק שאינו אפשרי,

אלא שלעתים קרובות הוא גם לא הוגן.

הוא עלול למחוק את ההבדלים האמיתיים בין בני אדם:

גיל, מצב משפחתי, תקופה בחיים, יכולת כלכלית, עומס, בריאות, מרחק גיאוגרפי, צורך רגשי.

אם אני לא זקוקה כרגע לעזרה קבועה עם הילדים,

אבל אחותי נמצאת בתקופה עמוסה וזקוקה לכך מאוד,

האם נכון שההורים יאזנו את המצב רק כדי שהתמונה תיראה שווה?

ואם אח אחד זקוק עכשיו לתמיכה כלכלית,

האם הגיוני למנוע ממנו עזרה רק כדי לא לעורר תחושת אי שוויון אצל האחרים?

לפעמים הניסיון להיות שווים לכולם מונע מאיתנו להיות מדויקים עם כל אחד.

כששוויון מייצר חשדנות

ויש כאן עוד מלכודת:

ככל שהמשפחה מתאמצת יותר להוכיח שהכול שווה,

כך היא עלולה דווקא להגביר את החשדנות.

כשכל החלטה צריכה לעבור דרך השאלה מי קיבל יותר ומי קיבל פחות,

אנחנו לומדים להסתכל על הקשר דרך מאזניים.

במקום שהעזרה תתקבל כתגובה לצורך, היא מתחילה להיראות כמו סימן:

את מי אוהבים יותר, למי דואגים יותר, מי חשוב יותר.

הרצון למנוע פנקסנות ולהרגיע את הקנאה עלול דווקא להזין אותה.

משוויון להוגנות

המרדף אחרי השוויון המוחלט נובע לעיתים קרובות מפחד.

פחד של ההורים להיכנס לעומקם של דברים,

או פחד של האחים להרגיש מקופחים.

מחקרים על יחסי אחים מראים שלא עצם ההבדל הוא שפוגע בקשר,

אלא האופן שבו הוא מתפרש.

כאשר יחס שונה מצד ההורים נתפס כהעדפה לא מוסברת, הוא מערער.

כאשר הוא נתפס כמענה לצורך אמיתי, הוא פחות פוגע בקשר.

וזה אולי אחד השיעורים המשפחתיים החשובים ביותר:

לדברר את ההחלטות ולהבין שאהבה, דאגה ומחויבות לא תמיד נראות אותו הדבר.

כששוויון הוא בעצם פחד ממחסור

מתחת לדרישה לשוויון יושב לא פעם פחד פשוט מאוד:

שאם אחי קיבל עכשיו, לי כבר לא יישאר.

לא רק כסף או זמן, אלא גם תשומת לב, מקום ואהבה.

זהו מאבק עמוק בין אחים, שיש לו גם שורשים קיומיים ואבולוציוניים.

כבני אדם, אנחנו רגישים מאוד לחלוקה של משאבים,

במיוחד בתוך המשפחה שבה נוצרה התלות הראשונית שלנו.

אבל כאן נדרשת תנועה של התבגרות.

כי בבגרות אנחנו כבר יודעים שאין דבר כזה שוויון מוחלט.

לא נולדנו עם אותם תנאים, לא ביכולות, לא בבריאות, לא במראה, לא בהזדמנויות.

וגם החיים עצמם לא התפתחו עבורנו באופן סימטרי.

ולכן, אם נמשיך למדוד הכול דרך השאלה מי קיבל יותר, נישאר בתוך משחק שאין לו פתרון.

האתגר הוא לא לעצום עיניים מול הפערים, אבל גם לא להסיק מהם מיד שאין לי מקום.

לראות מה קורה, בלי להפוך כל פער לסיפור קבוע על הערך שלי בתוך המשפחה.

משוויון לשיחה על צורך

המעבר משוויון להוגנות מתחיל בשיחה שבה מותר לדבר גם על התסכול,

בלי להפוך אותו לאשמה.

הורים יכולים לומר:

אנחנו רואים שעכשיו יש צורך גדול יותר אצל אחד מכם, ולכן החלטנו כך וכך.

זה לא אומר שהאחר פחות חשוב לנו.

ואנחנו לוקחים בחשבון שאם יעלו עוד צרכים נצטרך לשנות את ההחלטה.

מה אתם מרגישים לגבי זה?

ואחים יכולים ללמוד להחזיק שני רגשות יחד:

כן, זה יכול לכאוב כשאחות מקבלת יותר.

וכן, אפשר גם לשמוח שהיא מקבלת מענה, שהיא מצליחה לעבור תקופה קשה, שמישהו רואה אותה.

כי במשפחה, הצורך של אחד לא תמיד בא על חשבון האחר.

לפעמים להפך - כשאחותי מקבלת עזרה בזמן שהיא צריכה אותה, הבטחון במערכת גדל.

הראייה הבוגרת של קשר בין אחים

בבגרות אנחנו יכולים לעבור ממדידה של משאבים אישיים לראייה של מערכת.

ראייה שיש בה פרגון, אמפתיה, והיכולת לראות את האחר לא כאיום אלא כחלק מהמשפחה שלי. ראייה שיש בה גם הוקרת תודה על מה שכן קיבלתי, וגם על המקומות שבהם אני מסתדרת ולא זקוקה כרגע.

אנחנו מאמינות שזו לא ראייה נאיבית.

אלא הבנה בוגרת יותר, שהחיים אינם סימטריים ונדיבות משתלמת לכולם.

כשהשוויון הופך למחסום

כשהשוויון הופך לערך עליון, הוא עלול להפוך למחסום.

במקום לייצר קרבה, הוא מייצר פנקסנות.

במקום לאפשר גמישות אנושית, הוא יוצר מערכת של חשבונאות רגשית.

במקום שנצליח לשמוח עבור אח שקיבל עזרה כשהיה זקוק לה,

אנחנו עלולים להישאב להשוואה מתמדת.

ובמקום שההורים יהיו הורים,

הם הופכים לספקי שירות שצריכים להחזיק סטופר,

קבלות וטבלת אקסל רגשית.

הוגנות אמיתית דורשת בגרות.

היא מבקשת מאיתנו לשאת את העובדה שבתקופה אחת אחותי תזדקק ליותר,

ובתקופה אחרת אולי אני.

היא מזמינה אותנו לעבור משאלה של האם זה שווה לשאלה עמוקה יותר:

האם יש כאן הקשבה אמיתית לצורך?

תרגיל למחשבה

בשבוע הקרוב, אם עולה בכם המחשבה למה הוא קיבל ואני לא, נסו לעצור רגע ולשאול:

האם אני באמת זקוקה לזה עכשיו?

האם חסר לי משהו מהותי, או שאני בעיקר מודדת את עצמי ביחס לאחר?

האם אני מבקשת שוויון, או מבקשת הכרה?

לפעמים, ברגע שאנחנו מפסיקים למדוד את עצמנו מול האחר, מתפנה מקום להבין את עצמנו.

ומה הלאה?

זה היה הפיל האחרון בסדרה שלנו. אחרי כסף, טיפול בהורים, גבולות ושוויון, בחודש הבא נצא מהשפה של הפילים ונעבור לשאלה אחרת: מה דווקא יכול לחזק קשר בין אחים ואחיות בבגרות.

שלכם, האחיות פת 💛

ותמיד נשמח לשמוע מכם

פודקאסט האחיות פת | Pat Sisters

רוצים לקבל את הניוזלטר הבא למייל?

אנחנו כותבות רק כשיש לנו משהו ששווה לשלוח. אפשר להיפרד בכל רגע.

להרשמה לניוזלטר