שלום לחברים של האחיות פת,
בשלושת השבועות האחרונים עצרנו להסתכל פנימה.
דיברנו על מכונת הזמן שלוקחת אותנו לילדות,
פגשנו את הקול הפנימי שמשפיע על ההצלחה שלנו,
ולמדנו להטיל ספק בסיפור שאנחנו מספרים על האחים שלנו.
עכשיו, רגע לפני שניגש לנושאים המורכבים באמת כמו כסף וטיפול בהורים,
אנחנו רוצות לעצור ולשאול:
מאיפה בכלל למדנו איך להיות אחים?
התמונה בשחור לבן שהתחילה הכל
השבוע מצאנו את עצמנו מסתכלות על תמונה ישנה של סבתא שלנו ואחותה.
הן נראות שם קרובות ומחייכות, אבל אנחנו מכירות את ההמשך.
החיוך הזה הפך בשלב מסוים לנתק קשה של שנים.
סבתא שלנו ואחותה נפטרו מנוכרות, עם כאב לב לא קטן על שנים של החמצה.
הדינמיקה הזו עברה הלאה לאמא שלנו ולאחותה,
ששחזרו בהרבה מובנים את הקשר שהיה לדור הקודם.
אבל כאן מגיע התיקון:
בניגוד לסבתא, אמא שלנו ואחותה הצליחו לשנות את הסוף של הסיפור.
הן עשו עבודה והוכיחו לנו שאפשר לקטוע את הרצף.
המיזם הזה, האחיות פת,
נולד בדיוק מתוך ההבנה שכל דור ודור יכול להביא משהו אחר ולבחור אחרת.
האם אתם נושאים ירושה רגשית?
הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס מסבירה בספרה ירושה רגשית שאנחנו נושאים בתוכנו דפוסים של דורות קודמים, גם אם מעולם לא דיברו עליהם בבית.
ההעברה הזו היא לרוב חמקמקה.
זה לא בהכרח שאם אמא רבה עם אחותה על כסף, גם אנחנו נריב על כסף.
ההורשה היא הרבה יותר מעודנת.
אנחנו סופגים מילדות מסרים סמויים על מה זה בכלל אומר להיות אחים.
האם למדנו שאחים זה מקום בטוח שתמיד ישמור עלינו?
או שאולי ספגנו את התחושה שקשר עם אחים הוא דבר מסוכן?
שאחים יכולים לבגוד, להתנקם, או לקחת לנו את המקום?
המסרים האלו מחלחלים אלינו דרך שתיקות סביב שולחן החג,
דרך הבעות פנים של ההורים כשהם מדברים על האחים שלהם,
ודרך אווירה של ריחוק, תחרות או נאמנות עיוורת שהייתה באוויר.
לבחור מחדש (ולהישען על הטוב)
ההתבוננות במודל שהיה לנו לא נועדה להאשים,
אלא לעזור לנו לבחור באופן מודע בקשר שאנחנו רוצים עבור עצמנו.
חשוב לזכור שקיבלנו ירושה משני הצדדים.
לכל אחד מאיתנו יש שני הורים שבאו משתי משפחות שונות,
וגם לילדים שלנו יש מודלים מהצד השני של המשפחה.
זה אומר שיש לנו מרחב גדול להישען עליו - מסורות של קרבה, צחוק או עזרה הדדית.
אנחנו יכולים לברור מה לקחת איתנו ומה להשאיר מאחור,
גם כשאנחנו כבר מבוגרים.
אבל אח שלי לא יקרא את זה
הרבה אנשים אומרים לנו: אני מבינה שיש פה תפיסה שעוברת מדור לדור.
אבל אח שלי לא יקרא את הניוזלטר הזה ולא יעשה עבודה של מודעות עצמית.
איך אפשר לשנות כשרק צד אחד מתאמץ?
התשובה היא שמשפחה היא מערכת שלמה.
במשך שנים פעלתם לפי אותם כללים שההורים והסבים שלכם פעלו לפיהם.
כשאחד מכם מחליט לשנות את התגובה הקבועה שלו, למשל להפסיק לשתוק כשנפגעים,
או להפסיק להתגונן מיד כשיש ביקורת, או להעז לדבר באמת על רגשות,
המערכת כולה יוצאת משיווי המשקל המוכר שלה.
הצד השני נאלץ, אפילו בלי לשים לב, להגיב אחרת.
התנועה שלכם משנה את הדינמיקה גם אם האח השני לא קרא אף ספר פסיכולוגיה מימיו.
🌱 צידה לדרך: תרגיל הסיום של החודש
כדי לקטוע את השרשרת, אנחנו מציעות לכתוב השבוע מכתב התפטרות מהירושה הרגשית שקיבלתם (אל תדאגו, לא צריך לשלוח אותו לאף אחד, מספיקה העבודה שלכם)
קחו דף ועט, וכתבו לעצמכם מאיזו אמונה או תפקיד שעברו אליכם בירושה אתם מתפטרים היום באופן רשמי.
חשוב לנו להגיד: התפטרות היא לא הימנעות.
זה לא אומר שמעכשיו לא אכפת לכם או שאתם עוזבים את המשפחה.
להיפך.
כשאתם מתפטרים מתפקיד ישן, אתם מפנים מקום לקשר בוגר ואמיתי יותר.
זה יכול להיראות ככה:
אני מתפטרת מהתפקיד של האחות הבכורה שחייבת לסדר לכולם את החיים. זה לא אומר שלא אעזור כשיבקשו, זה אומר שאני מפסיקה להרגיש אשמה ולחץ כשדברים לא מסתדרים להם.
אני מתפטר מתפקיד “שומר השלום” שתמיד מתווך בין כולם. אני מפסיק לנסות למנוע פיצוצים בין אחרים. אני דואג רק לקשר שלי איתם, וסומך עליהם שהם יסתדרו ביניהם.
בפעם הבאה שתרגישו ששואבים אתכם חזרה לאותו דפוס ישן, תזכרו בהחלטה שלכם.
אתם כבר לא מועסקים בתפקיד הזה, אתם פשוט אחים.
ולסיום, שאלה לחשוב עליה:
אם הייתם יכולים לכתוב צוואה רגשית חדשה לילדים שלכם, איזה מודל של אחאות הייתם רוצים שהם יספגו מכם היום?
ומה מחכה לנו בהמשך?
אנחנו סוגרות את חודש הזהות שלנו.
בשבוע הבא נפתח את הנושאים שכולם חושבים עליהם אבל נמנעים מלדבר עליהם,
ונראה איך האמונות שספגנו מתעוררות לחיים ברגע שמגיעים למספרים ולכסף.
אם יש לכם חברים או משפחה שהייתם רוצים שיכנסו איתכם לתוך החודש המרתק הזה,
זה הזמן להעביר להם את המייל ולצרף אותם למסע שלנו.
בתקווה לשלום ואחווה
שלכם תמיד,
האחיות פת 💛