האחיות פת
המרכז לחיזוק ושיפור יחסי אחים בבגרות
שלום לחברים של האחיות פת
השבוע נטע חזרה לפורטוגל, ואחרי זמן קצר כבר הזמינה שוב כרטיסים לישראל.
ושוב מצאה את עצמה מסבירה, לילדים, למשפחה וגם לעצמה, למה דווקא עכשיו, למה שוב, ולמה זה חשוב, גם כשזה לא נוח.
ההחלטה לטוס התקבלה מתוך הבנה שבחיים בוגרים יש תקופות שבהן הבחירה איפה להיות ואיפה לא להיות הופכת להיות החלטה ערכית, רגשית, זהותית, ולא רק עניין של לוגיסטיקה.
בשלב מסוים בבגרות, רבים מאיתנו מגלים שאנחנו חיים בפועל בין שני בתים רגשיים פעילים:
הבית שממנו באנו, עם ההיסטוריה, הזיכרונות, התפקידים והקשרים שנבנו לאורך שנים. והבית שבנינו - עם הילדים, הזוגיות, השגרה והאחריות היומיומית.
לא מעט אנשים מזהים את המתח הזה דרך משפטים מוכרים:
״מאז שהתחתן איבדנו אותו.״
״כל חג זה ויכוח מחדש.״
״אצלם תמיד קודם, ואנחנו אחר כך.״
ומהצד השני -
״כשהאחיות שלך צריכות את ישר מגיעה״
״לאחים שלך לא היית מחשבן ככה״
מאחורי המשפטים האלה מסתתר אותו קונפליקט:
שני הבתים חשובים לנו, שניהם משמעותיים, שניהם דורשים השקעה ונוכחות,
והמתח ביניהם אינו כישלון אישי, אלא תוצר טבעי של חיים בוגרים עם מחויבויות כפולות.
בין מצבי משבר למצבי שפע
יש מצבים שבהם הבחירה כמעט נעשית מעצמה.
כאשר יש מחלה, משבר, קושי חריף, או אירוע שמציב צורך ברור, המערכת המשפחתית נוטה להתארגן סביב מוקד אחד מרכזי, והעדיפויות מתבהרות יחסית, גם אם בליווי כאב, עייפות וויתור.
במצבים כאלה, להיות שם מרגיש נכון, מוצדק, כמעט מובן מאליו.
יש גם מצבים שנמצאים באמצע הדרך, למשל משהו שקרה לנו ממש לאחרונה - טיול אחיות שנקבע מזמן מול טורניר מפתיע של ילד.
התנגשות בין ערך של מסורת וקשר, עם ערך של נוכחות הורית ברגע זהות חשוב.
הבחירה כאן מורכבת יותר, אבל עדיין יש בה היגיון שמרבית הסביבה יכולה להבין.
הקונפליקט זהויות העמוק מופיע דווקא במצבים שאין בהם מצוקה.
בחגים, בארוחות שישי, בחופשות, בשבתות משפחתיות, אזכרות, בשאלה אצל מי חוגגים, למי נוסעים, אצל מי נשארים לישון, למי עוזרים יותר, למי יש יותר סבלנות, ומי מרגיש שנשאר בצד.
במצבים של שפע, בחירה והנאה, אין “צד צודק”, אין סיפור חיצוני שמצדיק את ההחלטה, יש רק מציאות שבה שני קשרים טובים רוצים אותנו, ושני עולמות חשובים מתחרים על זמן, אנרגיה ונוכחות. כאן הבחירה נעשית הרבה יותר חשופה, והרבה יותר טעונה.
עמימות גבולות
בספרות על משפחות מדברים על תהליך מתמשך של מעבר בין המשפחה שממנה באנו לבין המשפחה שבנינו, תהליך שאינו מתרחש בנקודה אחת בזמן, אלא לאורך שנים, דרך אינספור החלטות קטנות וגדולות.
בתוך התהליך הזה נוצרת לעיתים עמימות גבולות משפחתית, כלומר מצב שבו אין בהירות יציבה סביב שאלות של שייכות, מחויבות ועדיפויות, והאדם עצמו לא תמיד יודע להגדיר לעצמו מה קודם למה, באיזה הקשר הוא נמצא בכל רגע, ואיך נראית נאמנות בעולם שבו יש יותר ממערכת אחת משמעותית.
מחקרים מראים שעמימות כזו קשורה לעלייה בעומס רגשי, באשמה ובמתח, גם כאשר כל הצדדים “מבינים” את המצב מבחינה רציונלית וגם כאשר יש רצון טוב, עדיין יש רגשות של פגיעה ותחושת נחיתות.
תפקיד המקשרת והעומס הסמוי
לרבות מאיתנו מתווסף גם תפקיד שלא תמיד מדובר בגלוי - תפקיד המקשר/ת, מי שמחזיקה את הרצף המשפחתי, שדואגת למסורות, שיוזמת מפגשים, שזוכרת ימי הולדת, שמתקשרת, שמתווכת, שמנסה לשמור על חוטים פתוחים.
מחקרים על kinkeeping מראים שתפקיד זה נוטה ליפול בעיקר על נשים, והוא כרוך בעומס רגשי משמעותי, במיוחד כאשר יש כמה מערכות משפחתיות פעילות במקביל.
כשהכול עובד, כמעט לא מרגישים בו.
כשהוא נתקל בהתנגדויות, כולם מושפעים.
למה לפעמים בוחרים להתרחק
במצבים של מתח מתמשך בין מערכות, אנשים בוחרים, לעיתים בלי להחליט זאת במודע, להקטין נוכחות, לדחות הכרעות, או להימנע מהתחייבות ברורה.
לא מתוך חוסר אכפתיות, אלא מתוך ניסיון לצמצם פגיעה.
אם אני לא שם, אני לא בוחר.
אם אני לא מתחייבת, אני לא מאכזבת.
אם אני מתרחק מעט, אולי אשמור על איזון (ואז לא יכעסו עלי).
אבל לאורך זמן, הבחירה הזו מייצרת מחיר מצטבר: התרחקות, כעסים ושחיקה של קשרים.
מה כן אפשר לעשות
אין דרך לבטל את המתח בין שני בתים פעילים, אבל אפשר לנהל אותו בצורה מודעת ובריאה יותר.
להעז לומר שקשה לבחור, ששני הצדדים חשובים, שלפעמים מרגישים מאכזבים מכל כיוון, ולשאול איך זה נחווה מהצד השני, מה חסר, ומה עוזר להרגיש שהקשר עדיין חי ונוכח.
שיח כזה לא מבטל פערים ואכזבות, אבל הוא מצמצם שתיקות, פרשנויות והצטברות של משקעים לא מדוברים, ויוצר מרחב שבו אפשר להיות אנושיים ולא מושלמים.
להפוך את הסמוי לגלוי- במקום להסתתר מאחורי ״אין לי זמן״ לומר שיש כאן התנגשות אמיתית בין קשרים חשובים, ולשתף בקושי.
לחשוב במונחי נוכחות רגשית ולא רק פיזית- להתקשר אחרי אירוע, לשאול איך היה. לשלוח פרחים לפני חג, ברכת יומולדת מוקלטת.
ליצור מסגרות מראש- לקבוע עקרונות לחגים, לסופי שבוע ולעזרה, כדי שפחות החלטות יתקבלו תחת לחץ.
להעדיף הוגנות על סימטריה- לקבל שיש עונות חיים שונות, ושהבריאות של המערכת נמדדת ביכולת לדבר על זה, לא ביכולת לחלק הכול שווה בשווה.
להסכים להכיל כאב, תסכול והחמצה בלי לבטל- בסוף תודה לאל יש שתי משפחות אוהבות שרוצות בקרבתנו.
אנחנו כותבות את זה מתוך החיים עצמם: מתוך נסיעות, הסברים, בחירות מורכבות, ומתוך ההבנה שאין דרך ״לפתור״ את המתח הזה אחת ולתמיד, אלא רק ללמוד לחיות איתו ביושר, בנוכחות, ובאחריות רגשית.
אין החלטה מושלמת, אבל המורכבות הופכת להיות קלה יותר כשאנחנו לא נעלמים, מקטינים רגשות, או מוותרים לגמרי על קשר אחד כדי לקיים אחר.
שלכם
האחיות פת 💛
למי שעדיין לא שם - קבוצת הווטסאפ השקטה
הפודקאסט המלא - המטבחון של האחיות פת