שלום לחברים של האחיות פת,
עוד רגע מפרקים את הסוכה. אחרי חודש של ארוחות, אירוח, נסיעות ומפגשים משפחתיים, אפשר כבר לשאול בכנות: איך היה לנו בכל הביחד הזה?
אולי נהנינו. אולי היו רגעים שנרצה לזכור. ואולי, לצד כל אלה, אנחנו גם עייפים, כועסים וקצת שמחים לחזור לשגרה.
במשפחתיות הישראלית יש משהו שבטי. יש איפה לחגוג, למי להגיע, עם מי לחלוק את החיים. הביחד הזה יכול להיות עוגן עמוק של שייכות ותמיכה.
אבל בחודש של מפגשים צפופים, אותו עוגן יכול גם להכביד. הרבה רצונות נכנסים לאותו חדר: אחד רוצה להישאר עד מאוחר, אחר כבר צריך שקט. אחת השקיעה שעות באירוח ומחכה שיראו את המאמץ שלה. אחר הגיע מותש ומקווה שפשוט יניחו לו להיות.
כולם רוצים שיהיה נעים. לכל אחד יש רעיון אחר לגבי מה יאפשר לזה לקרות.
ולפעמים אנחנו מגיעים למפגש עם תסריט שאף אחד אחר לא קיבל.
אחותי אמורה להבין שאני זקוק לעזרה.
אחי אמור לרצות להישאר.
כולם אמורים להרגיש כמה המפגש הזה חשוב.
ואז המציאות מתרחקת מהתסריט. מישהו יוצא מוקדם, מישהי לא מציעה לעזור, והשיחה לא מתפתחת כמו שקיווינו.
בתוך רגע, הפעולה מקבלת משמעות: הוא יוצא כי לא אכפת לו. היא לא עוזרת כי היא רגילה שכולם עושים בשבילה. אנחנו שוב פחות חשובים.
יכול להיות שיש כאן חוסר התחשבות שצריך לדבר עליו. אבל כדי להבין מה קרה, כדאי להפריד בין שלושה דברים: מה האדם שמולנו עשה, מה הבנו מזה, ומה היינו צריכים באותו רגע.
״אחי יצא אחרי שעה״.
״הרגשתי שהוא לא רוצה להיות איתנו״.
״רציתי זמן איתו, והתאכזבתי שלא היה לנו״.
ההפרדה הזאת יכולה לעזור לנו לדבר על האכזבה באופן שאפשר לשמוע, וגם להשאיר מקום להסבר שעוד לא הכרנו.
בספרה Let Them, מל רובינס מציעה לשחרר את הניסיון לשלוט בבחירות, בדעות ובתגובות של אחרים. אבל לצד ״לתת להם״ יש גם ״לתת לי״: להחזיר לעצמנו את הבחירה איך להגיב, מה לבקש ואיך לפעול.
אנחנו חושבות שיש כאן משהו חשוב למפגשים בין אחים.
לתת לאחי לרצות לצאת מוקדם, ולבקש ממנו זמן רק לשנינו ביום אחר.
לתת לאחותי לא להסכים איתי, ולומר שהנושא חשוב לי ושאני רוצה לסיים את דבריי.
לראות שהעזרה שקיוויתי לה לא הגיעה, ולהגיד מה אני צריך לפני שאני ממשיך לעשות הכול ומתמלא טינה.
יש הקלה בוויתור על הניסיון לגרום לכולם לרצות בדיוק את מה שאנחנו רוצים. נשארת לנו אנרגיה לבדוק מה אנחנו עצמנו יכולים לעשות.
כמה מהעייפות שלנו נובעת מהמפגש, וכמה מהמאמץ לגרום לו להיות המפגש שדמיינו?
אולי לכן לפעמים קל יותר עם חברים. בחלק מהחברויות יש יותר חופש לומר ״אני מגיע לשעה״ או ״הפעם לא מתאים לי״, בלי שהבחירה תהפוך מיד לאמירה על הקשר כולו.
במשפחה, בקשה קטנה יכולה לשאת משמעות גדולה. ״אני לא מארח השנה״ עשוי להישמע כמו התרחקות. ״אני רוצה קצת שקט״ עשוי להתפרש כדחייה. וכשאנחנו חוששים מהתגובה, אנחנו מסכימים ליותר ממה שמתאים לנו, ואחר כך משלמים על זה בכעס.
כאן יכולה להתחיל שיחה אחרת בין אחים: מה יעזור לנו ליהנות מהביחד? מה כל אחד יכול לתת בתקופה הזאת? ומה אפשר לשנות כדי שהמפגש הבא יהיה משהו שנרצה להגיע אליו?
אולי ארוחה קצרה יותר. אולי חלוקת אחריות מראש. אולי מפגש רק של האחים, שבו יהיה סוף סוף זמן לדבר. לפעמים שינוי קטן בצורה שבה נפגשים מאפשר להביא יותר סבלנות ויותר אהבה.
הרעיון של חוזה שמתעדכן לאורך החיים, שעולה גם בתיאור הרצאתו של פרופ׳ ליאו וולמר על זוגיות בכנס הלונג׳ביטי, מעורר בנו מחשבה על ההסכמות שבין אחים. גם כאן, הצרכים והיכולת שלנו משתנים. כדאי שיהיה אפשר לדבר על זה בתוך הקשר.
לקראת הישיבה האחרונה בסוכה, יצרנו שאלון שמטרתו לפתוח מקום לשיחה כזאת: על מה שעובר על כל אחד היום, על הציפיות שאנחנו מביאים לקשר ועל מה שהיינו רוצים לבנות יחד.
אפשר להיעזר בו עכשיו, או לשמור אותו למפגש שקט יותר אחרי החגים.
למילוי השאלון לשיחה בין אחים (https://www.patsisters.com/questions)
ואם החודש הזה הבהיר לכם שיש דברים שתרצו לשנות ביניכם, תוכנית הליווי שלנו מתחילה בקרוב.
תוכנית הליווי שלנו
אחים ואחיות | עדכון גרסה
מתחילה בקרוב. הזדמנות להקדיש לקשר זמן ומחשבה, להבין מה קורה בו, ולתרגל דרכים אחרות לדבר ולהיות יחד.
לפרטים ולהצטרפות לתוכנית (https://www.patsisters.com/siblings-update)
כשאנחנו מצליחים לומר מה מתאים לנו ולשמוע גם את הצרכים של האחרים, משהו במפגש המשפחתי יכול להתרכך. גם ההורים מרגישים את זה. וגם הילדים רואים שאפשר להיות קרובים, לרצות דברים שונים ולמצוא דרך להיות יחד.
לפני שחוזרים לשגרה, שווה לבדוק מה במפגשים האלה עשה לנו טוב, ומה נרצה לעשות אחרת בפעם הבאה.
באהבה,
אבישג, נטע וחמוטל
האחיות פת