
(https://open.spotify.com/episode/2JPZ1pc8sOW6heKxVDPO6h)
השבוע עלה פרק חדש לפודקאסט עם שירלי אבנון קרייזל, מחברת הספר והפודקאסט המצליח ״הבית האופטימי״. שירלי היא מרפאה בעיסוק, מנחת קבוצות בתחום בריאות הנפש, מסדרת בתים ומעצבת פנים, והיא עוסקת בחיבור שמרתק אותנו: בין הבית הפיזי לבין מה שקורה לנו בתוכו.
להאזנה לפרק החדש (https://open.spotify.com/episode/2JPZ1pc8sOW6heKxVDPO6h)
הקלטנו את הפרק בחג, בבית של ההורים שלנו. כשדיברנו עם שירלי על האופן שבו הבית משפיע על החיים המשפחתיים, מצאנו את עצמנו חוזרות לשולחן שסביבו גדלנו.
סביב השולחן הזה אכלנו, הכנו שיעורים וציירנו. חברות הצטרפו, מישהי נשארה לדבר גם אחרי שסיימה לאכול, ואחרת התיישבה עם המחברות. כשאנחנו חושבות על הבית שלנו אז, אנחנו זוכרות הרבה מהחיים מתרחשים יחד, סביב אותו שולחן.
אבל כשניסינו להיזכר קצת יותר, עלו גם דברים אחרים. ריבים, דלתות סגורות, שנים שבהן כל אחת בילתה יותר בחדר שלה. הרי לא תמיד היינו יחד, ולא תמיד היה שמח. ובין כל אלה היו אלפי ימים רגילים, שאת רובם אנחנו בכלל לא זוכרות.
ובכל זאת, השולחן נשאר כל כך ברור בזיכרון שלנו.
זה גרם לנו לחשוב: איך מתוך כל השנים שחיינו בבית, דווקא דברים מסוימים נשארים והופכים לסיפור שאנחנו מספרות עליו?
במחקר על הזיכרון האוטוביוגרפי מבחינים בין זיכרונות של אירועים מסוימים לבין ידע כללי יותר על החיים שלנו, שנבנה גם מתוך חוויות חוזרות. אנחנו יכולות לזכור ארוחה מסוימת, אבל גם לדעת שבבית שלנו נהגו לשבת הרבה יחד, בלי לזכור את כל הפעמים שבהן זה קרה.
אולי לכן, כשאנחנו חושבות על השולחן, אנחנו לא נזכרות דווקא ביום אחד. אנחנו נזכרות בדרך שבה חיינו.
ובתוך החיים האלה נבנה גם הקשר בינינו. איפה נפגשנו, מה עשינו יחד, מתי רצינו להיות לבד ואיך הגבנו כשאחת הפריעה לאחרת. הרבה מהרגעים עצמם נשכחו, אבל אנחנו עדיין מכירות זו את זו מתוך השנים שחלקנו בית.
שירלי סיפרה שחמותה עדיין קוראת לאחד החדרים בביתה ״החדר של עודדי״. עודד כבר בן 58 🤣. אין שם את החפצים שלו, אמא שלו משתמשת בחדר ואפילו רוקדת בו עם בן הזוג שלה, אבל במשפחה זה עדיין ״החדר של עודדי״.
הסיפור הזה הצחיק אותנו, אבל הוא גם הזכיר לנו שהבית ממשיך להחזיק חלק מהסיפור המשפחתי הרבה אחרי שהילדים עזבו אותו.
כשאנחנו חוזרים לבית ההורים כאנשים בוגרים, עם ילדים משלנו, השאלות על המקום שלנו בו לא תמיד נעלמות. מי ישן איפה? מה קורה כשהחדר שלי הופך למשרד ושל אחותי נשאר כפי שהיה? ובהמשך, כשההורים כבר לא יכולים לארח, איפה נפגשים ומי מזמינה את כולם לחגים?
הבית משתנה, וגם המשפחה. ובכל שלב אנחנו צריכים למצוא מחדש איך להיות בו יחד.
זה נכון כשאנחנו חוזרים לבית ההורים, וזה נכון גם בבתים שאנחנו מגדלות בהם היום את הילדים שלנו. גם בהם חיים אנשים שקשורים זה לזה, אבל צריכים מהבית דברים שונים.
ילד אחד לא מצליח להתרכז כשיש בלגן, ולאח שלו ערימת בגדים על הרצפה בכלל לא מפריעה.
אחד רוצה להביא חברים כל יום. הם במטבח, פותחים את המקרר, צוחקים בסלון ומשתלטים על הטלוויזיה. לאחותו דווקא חשוב לחזור מבית הספר ולראות בשקט את התוכנית שלה בסלון, בפיג׳מה.
אחד צריך דלת סגורה וחפצים שאף אחד לא נוגע בהם, והשני נכנס לחדרים של כולם ונשכב על המיטה.
רוב הזמן אנחנו פוגשים את ההבדלים האלה כשכבר יש ריב. אנחנו מטפלים במה שקרה באותו רגע, אבל לפעמים אותו חיכוך חוזר כי עוד לא הבנו מה חשוב לכל אחד, או כי אין בבית הסכמה שמביאה בחשבון את הצרכים של כולם.
לא נוכל להיענות לכל רצון בכל רגע. אבל אפשר לדבר על הדברים האלה גם כשהם לא מגיעים בצעקה. אפשר מדי פעם פשוט לשאול:
מה הכי נעים לך בבית שלנו?
מה הכי מפריע לך?
איפה חשוב לך להיות לבד?
איפה כיף לך שנהיה ביחד?
כשמגיעים חברים של אחד מאיתנו, מה יעזור גם לאחרים להרגיש בנוח?
ועל מה כל אחד מאיתנו מוכן להתגמש כדי שגם לאחר יהיה נעים בבית?
לפעמים נגלה שלאח המסודר חשוב בעיקר שהסלון יישאר יחסית פנוי. שהאח שאוהב לארח יכול להביא חברים, אבל בשעות מסוימות הם עוברים לחדר או למרפסת. ושכדאי להסכים מראש שלא אוכלים את המעדנים שמישהו שמר לעצמו.
ובתוך השיחה הזאת כדאי לשים לב גם להרגלים שכבר נראים לנו מובנים מאליהם.
מי תמיד תופס את הסלון? אצל מי החברים נפגשים? מי עושה רעש ומי כל הזמן מתבקש להיות סבלני? מי מקבל חדר לבד ומי חולק? ולמי מותר שהבלגן שלו יזלוג לאזורים המשותפים?
אין חלוקה שתהיה שווה ומדויקת בכל רגע. אבל כדאי לבדוק אם ההתחשבות בבית היא הדדית, או שמישהו התרגל להיות זה שתמיד צריך לוותר כדי שיהיה שקט.
והצרכים האלה משתנים עם השנים. מה שהתאים כשהילדים היו בני 5 ו־8 לא בהכרח מתאים בגיל 14 ו־17.
לפעמים הסידור של הבית פשוט לא הדביק את השינוי במשפחה. צריך לשנות את חלוקת החדרים, להוסיף מחיצה או לאפשר שימוש אחר באזור מסוים. שינוי פיזי קטן יכול לפעמים להקל על חיכוך שאנחנו מנסים כבר חודשים לפתור בשיחות.
בגיל ההתבגרות זה בולט במיוחד. הילדים מבקשים יותר פרטיות, מזמינים חברים ובונים לעצמם עולם מחוץ למשפחה. הבית צריך לאפשר להם את העצמאות הזאת, ובו בזמן להמשיך להיות מקום שנעים להם לחזור אליו.
אנחנו רגילים לחשוב על השנים האלה כעל התקופה שבה הילדים מתרחקים מהבית. אבל גם אז ממשיכות להצטבר בו חוויות שיהיו חלק מהסיפור שלהם עליו. הדלת הסגורה היא חלק מהחיים בבית, וגם הרגע שבו הם יוצאים מהחדר, מתיישבים לידנו ומתחילים לדבר.
כשחושבים על זה כך, ההתמקחויות על רעש, בלגן, חברים ומי שוב לקח למי את המטען מקבלות משמעות נוספת.
בתוכן הילדים מגלים אם מקשיבים להם, אם אפשר לבקש פרטיות, אם יש מקום לחברים שלהם ואם גם הם נדרשים להתחשב. והם לומדים משהו על האחים שלהם: מה חשוב להם, מה קשה להם ואיך אפשר להסתדר גם כשהרצונות מתנגשים.
יום אחד הם כבר לא יחלקו בית. לא נוכל לדעת אילו רגעים יזכרו ממנו, או איך בדיוק ייראה הקשר ביניהם. אבל היום אנחנו יכולות לשים לב לחיים המשותפים שנוצרים בו: האם יש בהם אפשרות להיות יחד וגם לבד? האם כולם יכולים להשפיע, או שמישהו תמיד נדרש לוותר? האם הבית יכול להשתנות כשמי שחיים בו משתנים?
אלה השאלות שהמשיכו ללוות אותנו אחרי ההקלטה, ומתוכן נולד הרצון להמשיך את השיחה גם מחוץ לפודקאסט.
שמרו את התאריך ❤️
יום מיוחד בשבוע המשפחה | 5 בפברואר
יחד עם שירלי אבנון קרייזל ואסנת עין דור חצב, אנחנו עובדות על יום שבו נקדיש זמן לבית שאנחנו יוצרות למשפחה שלנו, הפיזי והרגשי: למה שהבאנו איתנו מבית הילדות, לצרכים השונים של האנשים שחיים איתנו היום, ולמה שהילדים שלנו ייקחו מהבית הזה אל הבתים ואל מערכות היחסים שלהם בעתיד.
הפרטים עוד מתגבשים ונעדכן בהמשך. בינתיים, תשריינו ביומן, ותאזינו לפרק.
להאזנה לפרק עם שירלי (https://open.spotify.com/episode/2JPZ1pc8sOW6heKxVDPO6h)
באהבה,
אבישג, נטע וחמוטל
האחיות פת