את כל זה גילינו ממש על בשרנו

לפני שנתיים, נטע, האחות האמצעית של האחיות פת, עברה עם איל ושלושת הילדים לפורטוגל.

על פני השטח זה היה מרגש: התחלה חדשה, חוויה משפחתית, הזדמנות לצמיחה.
אבל מאחורי הקלעים... זה היה גם ניתוק מאוד קשה.

הילדים שלה היו קשורים לבני הדודים כמו אחים.

הקשר בין האחיות (שגם עובדות יחד במיזם) הפך מרגע לרגע לפחות זמין, פחות יומיומי.

והיא סיימה שיחות זום בתחושת החמצה שלא תמיד ידעה לשים עליה את האצבע.

​

ומהצד השני – האחיות שלה בישראל שמחו בשבילה, באמת.
אבל משהו השתנה בדינמיקה.
מין שילוב כזה של געגוע, ריחוק, וקצת... כעס שקט.

ופתאום הבנו כמה מעט כלים יש לנו, כאחים ואחיות בוגרים, להתמודד עם השינוי הזה.